גרפיטי בירושלים יכול להיות פאקינג מרגש וגם מעצבן וגם מעציב ומדכא ביותר, הוא גם בהחלט יכול להיות מחסל תקווה למרות שלפעמים הוא דווקא מדליק ניצוץ של תקווה...
מה שבטוח - גריפיטי בירושלים הוא בעיקר זמני
גרפיטי, כפי שאנחנו מתייחסים אליו היום, נולד מתוך צורך של קבוצות שוליים לערער את המסגרת הקיימת ואת היסודות הערכיים בתוכה הם מתקיימים. אמני הגרפיטי ניסו (והצליחו) להשמיע קול ולייצר נוכחות במרחב הציבורי. ככה יצא, שמי שלא רצה לשמוע מצא את עצמו קורא...
יש יופי (וגם גועל) בכך שכל אחד ואחת יכולים לקחת ספריי/טוש/צבע ביד ולהביע את דעתם באופן פומבי. זה לא תמיד מעניין, זה לרב לא מעורר השראה או מחשבה ובכל זאת, כתיבה באופן אנונימי ברחובות יכולה לאפשר קיומן של אמירות שאין להן במה בעיתונות (שבחרתי לקרוא), בערוצי טלוויזיה (שבחרתי לצפות), בפיד הפייסבוק המצוחצח שלי (שתמיד יודע איך לגרום לי להרגיש חכמה וצודקת) ואפילו לא בארוחות ערב אינטימיות עם החברים והמשפחה. הגאונות החמקמקה והמאיימת ביותר במסרים על הקירות היא דווקא היכולת לזרוע את זרע התהייה והפקפוק בקודקודם של העיקשים ביותר והצודקים לנצח.
יש משהו מעורר ביותר בחשיפה ובזעקה ברחוב. זה יכול להיו גואל ומנחם. לעתים משווע לצדק או לשינוי. לעתים זו קריאה למחשבה ולאתגור אמות המידה שלנו. ולפעמים פשוט בקשה (או דרישה) להכרה. מכל הדברים, כצופה סקרנית (וקצת אובססיבית יש לציין), אני דווקא תמיד מחכה לתגובה שבדרך כלל לא תאחר להגיע.
האותיות הצבעוניות המטפטפות על הקיר יבשו לא מזמן וכנראה מחר כבר לא יהיו. אני תמיד מופתעת לגלות איך כיתובים נמחקים בכזו מהירות ותוהה למי האינטרס? לא בכדי במשך שנים רבות הופיע הכיתוב "אם אשכחך ירושלים זה בגלל תל אביב". חוקי הקירות בירושלים שונים מאוד מאחותם על שפת הים. אמירות נוקבות שנאתר בקלות בשיטוט בתל אביב, ייתכן ולעולם לא נמצא בירושלים (רמז - זה לא בהכרח אומר שהן לא נכתבו שם). כמה מעניין לשים לב שכתובת שלא תאתגר עוברי אורח תל אביבים עשויה להצית את השכונה הירושלמית בלהבות. האם אין כאן סבלנות וסובלנות למגוון דעות? או שאולי העירייה פשוט לא טורחת לבחון את גבולות הספיגה והתקשורת של הציבור?
פעמים רבות נמצא את אותו כיתוב מרוסס מחדש שוב ושוב. מתעקש. מתגרה. מממש את תפקידו בבדיקת הגבולות בערים, בשכונות וברחובות בין המרססים לבין הקוראים, בין המרססים לרשויות ובין הקוראים לבין הרשויות.
כבר כמה שנים שאני מתעדת כתובות על קירות ירושלים ונראה שלאחרונה ירושלים נצבעה קולות פוליטיים מסויימים מאוד. אפילו ידם המהירה והמיומנת של פקחי העירייה לא מצליחה להשתלט על הזעקה הכל כך לא ירושלמית על קירות ירושלים כל הדרך הישר אל מתחם המחאה בבלפור.
השנה, במהלך סיורי הסליחות (השקטים מתמיד), קולות של שינוי קראו אלי מהקירות ולא מבתי הכנסת הריקים מאדם. כבר התרגלתי שאמירות נוקבות שאהבתי לעצור לידן ולהסביר באמצעותן את המורכבות של ירושלים ושל תושביה נמחקות ולעתים אני מוצאת את עצמי מדריכה על אמירה שהייתה ואיננה.
צלקת מכוערת בצורת משבצת אפורה מזכירה איזה שיח פורה יכול להתנהל כאן בין חילונים לדתיים לחרדים לערבים, בין נשים לגברים, בין סטרייטים ללהטב"ק, בין מזרחים לאשכנזים, בין אזרחים לתושבים בשקט רועם. אבל בנוכחות מלאה.
איזה מעשה מבקשת עיריית ירושלים לעשות כשהיא מוחקת באופן מיידי כמעט כל כיתוב העולה על הקירות ולא מאפשרת לאדים להשתחרר לאט לאט ולתושביה לקיים שיח על העניינים החמים והכואבים ביותר במרקם החברתי שלה?
מה מפספסת עיריית ירושלים כשהיא מעלימה דעות, מחשבות, צלקות ופצעים מוגלתיים ומדממים מתוך גופה? מה מפספסים תושביה כשאינם מוזמנים לערער את תפיסת עולמם ככה סתם בהפתעה בדרכם למכולת או לאוטובוס או סתם לשמוע דעה שונה משלהם?
זה מזכיר לי איך בתיכון שבו למדתי, כל שיח או מבנה ארעי שהתגלתה מאחוריו מחששה מיד נעלם. המעשנים כמובן פשוט עברו למקום אחר...
גרפיטי אינו רק השחתה. גרפיטי הוא הזדמנות. הזדמנות לאנשים שלעולם לא יפגשו ולא ינהלו שיח פנים מול פנים, לבטא אותו על הקיר ובכך לייצג את מכלול הדעות והמורכבויות הקיימות בכל חברה. הזדמנות לצחוק, לכעוס ולסלוח. הזדמנות להתקיים גם בין הצללים, בוודאי בירושלים הדחוסה והמטורללת שנאלצת לסחוב על כתפיה עול של אלפי שנים ומליוני מאמינים ובכל רגע, וממש כמו הר געש, עשויה להתפרץ ולהותיר מאתנו רק אפר ואבק.
ובינתיים, בין פקח לפקחית עם מברשת וצבע, אאחל לכולנו שנה של קול ובטחון.
Yorumlar