אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לשוק מחנה יהודה. הייתי חיילת בקורס משקיות חינוך בסדרת חינוך. היינו קבוצה של צהובות מעולם הצהובות והלו"ז היה דחוס כמו פתקים במרווחים הצרים שבין אבני הכותל שביקרנו בו שעה קודם. לא ידענו אז להתבונן ולספוג. עסקנו בעיקר בכתיבה וסיכומים של מילים חשובות שעוד לא הצלחנו להבין (עות'מאנים, מור"קים, איובים)... רצנו, צעקנו "כן המפקדת" ו"לא המפקדת", כתבנו עוד ועוד קצת רצנו. יום אחד, בהפתעה מוחלטת, החליטו המפקדות לפנק אותנו ושחררו אותו לחצי שעה שלמה בשוק מחנה יהודה.
זינקנו ממקומנו כמו משוגעות (תהרגו אותי אין לי מושג איפה שחררו אותנו) כדי להספיק לגעת קצת בעולם שאיננו רק ירוק זית סינטטי מייצר זיעה במהירות פלוס מימיות מימי המנדט כדי לטפח השפלה קלה. כל מה שרציתי ברגע הזה היה כוס קפה.
הגענו לשוק חסרות נשימה נשאבות מתוך הוואקום הצה"לי אל תוך השוק ההומה. הצפה חושית מטורפת השתלטה על הכל. היו לנו בסך הכל עשרים דקות לאתר, להזמין ולשתות בנחת (עאלק) לפני שאנחנו רצות בחזרה כדי לעמוד בח' ולצעוק מכל הלב ובאמונה שלמה "תודה המפקדת" ולהרגיש ברות מזל. אני זוכרת איך התרוצצנו ממקום למקום, הולכות לאיבוד בתוך הרעש ולא מבינות מאין תבוא הישועה. סמטאות השוק הרגישו כמו מבוך צבעוני וריחני בלתי נגמר, בניגוד לזמן שהלך ואזל במהרה. החוויה הבתולית בשוק הסתיימה בקפה צונן ולא מרגש וריצה מהירה חזרה.
הרבה קפה זרם בארבע עשרה השנים שחלפו מאז.
השוק הפך לבית שלי.
הסמטאות הפכו לשבילי לבי.
ההמולה, השגעון, האמנות, הסיפורים המסתתרים בכל אבן ותריס, הקשקושים על הקירות שמספרים סיפור של אנשים שחיו ואינם, הצחוק, השינויים המתמידים, המגוון האנושי, המוסיקה החזקה מידי, הדיבורים האקראיים עם אנשים זרים, ההגזמה והצניעות בו זמנית והקפה החזק חזק וחם בדיוק כמו שאני אוהבת ברוסטרס התחברו באופן פלאי לקצב שבגופי ובראשי והשוק הפך לחלק בלתי נפרד ממני. מקום להתמלא בו בגוף ובנפש ולחוות במלוא העוצמה לטוב ולרע.
א.נשי השוק, הרוכלים, מקבצי הנדבות, האמנים, האבודים, המשוטטים קיבלו שמות והפכו לנקודות ציון בדרכי. חלקם נכנסו ללבי והפכו רגעים בחיי לבעלי ערך. חלקם לימדו ועדיין מלמדים אותי שיעורים מידי יום. משקפים לי אותי כך וכך וכך. אהובים עלי מאוד.
כשהתחלתי להדריך בשוק זכיתי לראותו גם דרך עיניים של א.נשים נוספים - להחשף לפינות, לריחות, למאכלים, לסיפורים ולזכרונות של מי שגדל ומי שרק שמע או דמיין. הכרתי מאוהבים נוספים וספגתי גם מאהבתם. אהבתי הלכה התעמקה והתמקמה בי היטב.
כבר כמעט שנה שהשוק, בדיוק כמוני, מאט את הקצב. חלק מהעסקים פתוחים לפי ההנחיות ובכל זאת, כמו כולנו גם הוא משנה צורה, מנסה להיות יצירתי, לבחון את גבולות ההגדרה העצמית שלו, ללמוד טכנולוגיות חדשות, להישאר עם הראש מעל המים, לא להתייאש, לשרוד אבל בקטע טוב. יש גם משהו יפה במרווחים שנוצרו. הזקנים מקללים פחות כי הם יכולים סוף כל סוף לעבור עם העגלה בעודם נזכרים בימים לפני שהגיעו כל התיירים והכל השתנה. אפשר לדבר עם כל סוחר וסוחרת, לשאול לשלומם, לברך ולהתברך. כבר לא צריך לרוץ, אפשר להלך באטיות ולהתבונן מסביב. להרגיש ולהתרגש.
אני מגיעה לשוק לפחות שלוש פעמים בשבוע ובימי שישי אפילו מרגישה לרגע כאילו העולם חוזר להיות נורמאלי. עוברת בין החברים והחברות, מקפידה לקנות בכל פעם בדוכן אחר, בוחנת את הפציעות החדשות, מי סגר באופן זמני ומי לצמיתות, מי משפץ ומתחדש בינתיים, מי ספג דו"ח ונפגע ומי מצליח עם עולם המשלוחים החדש. אני הולכת בסמטאות השקטות, לפעמים עיניי נמלאות דמעות אך לבי תמיד מתמלא. אני צועדת בשוק ומצטרפת לקול התפילה והאמונה של כולם פה שנעבור את זה והתקופה הזאת תהפוך להיות עוד נקודת הדרכה בסיורים שעוד יבואו עלינו לטובה.
תעשו טובה, תקנו מעסקים קטנים
Comments